שם המאמר: “בהבראם באברהם”
הבסיס לפתיחת השערים הנעולים בנפש האדם, לצורך קבלת האושר הגדול:
בשיעור זה אנו פותחים במאמר “בהבראם באברהם”, המתאר את אותם השורשים שעל-פיהם נבנית היהדות, המהווים גם את הבסיס לפתיחת אותם השערים הנעולים בנפשו וליבו של האדם. המושג אברהם משויך לג’ האבות, המייצגים את אותם השרשים המוקדמים ביהדות, לפיכך אברהם הוא בחינת השורש לקיום האני של האדם, עד כדי שאומר הכתוב: “אל תקרי בהבראם אלא באברהם”, להורות שעל האדם מוטל להפעים נקודה שרשית זו בתוכו, באופן בו האני וכן כל רצון פרטי של האדם יהיה מושתת על בסיס הנקודה השרשית הנ”ל שבבחינת “אברהם”.
המושג בר”א ממילת אברהם מורה על יציאת הבריאה המתארת את החשכות והניתוק מהבורא, לבחינה מחודשת של “יש מאין”, כאשר ‘יש’ הוא הבריאה המחודשת בבחינת ‘אין’, כלומר שלא הייתה קודם בבורא. ניתוק זה של הבריאה מן הבורא מצד העולם , וכן ניתוק האני של האדם מבחינת הבורא שבו, מצד נפש האדם, מעורר תהייות וספקות על הראשונות, המייצגות את הוודאי הראשוני, המהווה את משענת הבסיס לקיום האני של האדם. והיות שכך, מאמר זה מברר איזו מידה בנפש האדם, היא זו המאפשרת את הקשר לאותו וודאי ראשוני, המהווה מבוא ושער לקשר בין הבריאה (האני של האדם) לבין הבורא.
מסביר הזוה”ק שישנו שער נעול העומד בין הבריאה לבורא, ותפקידו של האדם הוא לפתוח שער זה, בסדר של ג’ שלבים, המתארים את אופני פתיחת אותו שער, והם כדלהלן:
א. מעבר ממצב קטנות (חג”ת נה”י) לגדלות, היא מציאות אותה ייצר בחינת אברהם, המייצג אותו האיבר הנקרא יסוד בבחינת החסד הנקרא מ”ן, המבטא את הוויתור הגמור על הגאווה (מלכות שעלתה לבינה בבחינת אח”פ דעלייה, הנקראת עתה עטרת היסוד), דבר המאפשר את היציאה ממקום הצרות והקטנות של האדם בבחינת “מצרים”, למקום של אני-נשמתי החפץ בגדלות ויצירת קשר בבחינת “ברית” (ירידת ה’ תתאה לפה בבחינת אח”פ דעלייה – באמצעות אור ע”ב ס”ג המבטל את מצב הגדלות ומגלה את הרצונות הגדולים שבאדם).
ב. שימוש ב”אני של האדם”, ליצירת דברים חדשים בתוכו (גדלות חלקית של קומת נשמה – בחינת השפעה גמורה).
ג. ביאת אברהם מאפשרת את הולדת מוצר זה בנפש האדם, בבחינת חסד שעולה לחכמה, לצורך קניית מדרגת הולדה שבבחינת חכמה, המאפשרת שימוש בפרטיות הבא על מדרגת חכמה, במסגרת הכלל המייצג את בחינת החסדים (גדלות לצורך מדרגת הולדה בבחינת ‘חכמה’).
ממשיך הזוה”ק בהסבר המושג בר”א, המשלים את ההבנה אודות יצירת הקשר של האדם עם בוראו באופן הראוי והנכון, כאשר המילה בר”א היא אותיות אב”ר, הוא אותו יסוד של התקשרות, אותו רושם בחינת “הסתום העליון” בבחינת המנעולא, היא האמונה הנועלת את השער, כאשר נעשה שימוש לא ראוי ב”אני של האדם” או באותו אב”ר, באופן שאם האני של האדם או אותו אב”ר ישמש רק לפרטיות הנפרדת, אזי הוא יסתום את הכל.
לכן ברא הבורא רושם אחר לשמו ולכבודו, ב-ב’ עליות, המאפשרות קניית לבוש החסדים (השפעה) לצורך נתינת חכמה (מוחין) לתחתון, באופן הבא:
עלייה ה-א’, היא למדרגת מ”י שבבחינת ישסו”ת, הוא הנותן מדרגת נשמה לאל”ה, הנקראים זו”ן הנמצאים במצב של סתימות (שאין בהם לבוש של חסדים-השפעה), ויחדיו מתחברים מ”י לאל”ה לשם אלהי-ם. עלייה ה-ב’, היא למדרגת או”א בבחינת מ”ה שעל-ידי זיווג מוציא קומת חסדים ומוציא בחינת הבר”א מסתימותו, להיותו אב”ר, שהוא יסוד המשפיע בבחינת חסדים, שלפיכך התחברות השם מ”ה עם מילת בר”א, מרכיבה את השם אברה”ם.
נמצא מכל האמור לעיל, שהבורא יצר מציאות של ב’ הפכים, מחד את אברהם המייצג את צד הרחמים ומאידך את יצחק המייצג את צד הדין. תפקיד האדם הוא, לעשות מעין חיבור בין שני הפכים אלו, באופן שהגם שיש לאדם את צד אברהם המבטא את יכולותו של האדם לייצר קשר, עדיין התמודדות האדם בעינה, ולכן אין די בכך, אלא שצריכה להתווסף לכך מציאותו של יצחק, המבטא את הארת הרצון הגדול וכוח הדין השלם, המאפשר לקבל עם גדלות כלי הקבלה בתנאי שקשור למידתו של אברהם, אז ניתן יהיה לקבל על גדלות הרצון באופן הראוי.
ציטוטים
א.”תפקיד האדם הוא, לחבר את בר”א ואת שי”ת, כדי שיוכל לעשות יגיעה ולחברו לאחר מכן לבחינת ישראל, שתפקיד האדם לקחת את החשכות הזו שבמושג בר”א שיצא מחוץ למסגרת הבורא, ולהחזירה למסגרת הבורא”
ב. “ברגע שאדם מתחיל לחקור במציאות הבורא אם הוא קיים או לא, זה נקרא תוהה על הראשונות, ואין לחקור במקום עתיקא קדישא שזה מקום האמונה, המבטאת את ההחלטות הראשונית, עליהם אין לאדם להרהר, אלא רק לשאוף להוציאם מכוח אל הפועל”
ג. “אברהם יש לו כוח היסוד הגדול אולם כיצד זרעו יירש את בחינת את “הארץ” שהוא הרצון הגדול, לכך אומר לו הבורא, שיתן לו את בחינת הדין הגדול והשלם שבבחינת יצחק, כדי שזרעו יוכל לקבל על הרצון בבחינת “ארץ” המייצג את גדלות כלי הקבלה”
בשיעור זה אנו חותמים את מאמר “בהבראם באברהם”, בהשלמה של הבנת המציאות, המורכבת גם ממידת החכמה המשלימה את מידת החסד של בחינת “אברהם”.
מסביר הזוה”ק שמציאותו של אברהם, היא השורש לקיום העולם, בבחינת מידת החסד והאמונה, שמחד מבקשים לוותר על התפישה המדעית, המוגבלת בצרות בלתי נסבלת של הקיום, ומאידך מאפשרים להגדיל את המרחב של החיים והתפישה האנושית למרחב אין סופי.
הזוה”ק מתאר את דרכו של אברהם אבינו כדרך מתקנת לחטאו של אדם הראשון, תהליך המאפשר בסופו את ביטויו, של האושר המוחלט בנפש האדם.
תהליך תיקון החטא של אדם הראשון על-ידי דרכו של אברהם אבינו, מבסס את ההבנה, שלא ניתן לתקן את המציאות בצורה של התפרטות בלא מסגרת הכלל, ואף לא בבחינת קין והבל, הממשיכים את תיקונו של אדם הראשון, על-ידי התפרטות המציאות לבחינת “מחלוקת של ב’ קווים”, המייצגים את הפירוד בין של הנברא מהבורא לבחינת “שתי רשויות”, הנובעות מתפישתו הפרטית של הנברא את עצמו כיישות עצמאית, ככזו אשר איננה תלויה במציאות של הבורא ח”ו.
לצורך תיקון מציאות זו, יצאה מציאותו של אברהם אבינו המתארת את שבירת הפסלים, שפירושה – שבירת התפישה הפרטית של ב’ קווים, הנפרדת והמוגבלת, בדרך של אמונה והכנעה, המאפשרים את היכולת לוותר על הגאווה והתפישה הפרטית של הנברא כפרט, המנותק ממציאות הבורא המייצג את הכלל, שלאחר תהליך זה תתאפשרנה הבדלה והמתקה.
ועתה נתבאר היטב מה שכתוב: “אל תקרי בהבראם אלא באברהם”, פירוש : שאברהם המייצג את מידת ההכנעה, הוא המפתח לקיום מציאות העולם, שהיה נעול עד עתה בבחינת מילת בר”א, אשר סתם את המציאות, להיות מלאה חשכויות, תהיות וספקות.
מסביר הזוה”ק שאין די במידתו של אברהם שהוא מקום “הברית” לצורך קבלת האושר המוחלט, אלא יש לצרף אל מידה זו את מידת החכמה, כדי לקבל את האושר וההטבה בצורה שלמה, באופן שהאות מ’ תשלים את בחינת אב”ר ה’, שבבחינת אברה”ם.
מסביר הזוה”ק שהשם הקדוש אלוהי-ם והשם אברה”ם לקחו את בחינת האות מ’, לצורך השלמת שמות אלו, באופן שאותיות אל”ה עם יו”ד (מצד העליונים) לקחו את האות מ’ לצרף את השם אלוהי-ם, ואותיות אב”ר ואות ה’ (מצד התחתונים – ז”א או הנשמות) לקחו את האות מ’ לצרף את השם אברה”ם.
ישנם ב’ בחינות של מ”י ומ”ה במציאות העולמות, כפי הנלמד במאמר: “מי ברא אלה”, הבאות כנגד אותם בחינות השמות של אלוהי-ם ואברה”ם, כאשר מ”י (כנגד ישסו”ת שב-או”א עיליאין), הרומזת לנון שערי בינה הנעולים בבחינת המנעולא, באה כנגד השם אלוהי-ם, ומ”ה (כנגד זו”ן שב-או”א עילאין), בא כנגד השם אברה”ם, כאשר מילת מ”י כוללת את האות יו”ד (מצד העליונים: עולם הבא – מדרגת חסדים) של שם הווי”ה הקדוש ומילת מ”ה כוללת את האות ה”י (מצד התחתונים: עולם הזה – מדרגת חכמה) של שם הווי”ה במילוי אלפין העולה בגימטריא אד”ם.
צירוף זה של שם הווי”ה ושם אלוהי-ם, הוא צירוף של מידת הרחמים במידת הדין, כאשר שם הווי”ה מייצג אותם הכוחות העליונים, המתארים את האמונה שבבחינת החסדים, דרכה לחם יעקב בעשיו, כדי לקבל את לבושי החכמה המיוחסים אליו, שכל קבלת אור החכמה מותנה בהקדמתם של לבושי החסדים.
יוצא מן המאמר שעד שלא נתגלתה בחינתו של אברהם, הייתה הארץ תלויה על בלי מ”ה, כלומר שכל התולדות היו בלא השלמות הראויה להם. ולאחר מכן, משנתגלתה בחינתו של יעקב שלחם בעשיו בכוחו של אברהם, שהוא מידת האמונה, כדי לקבל את לבושי החכמה, הושרש על-ידו האושר באופן המוחלט.
ציטוטים
א. “בלי מסגרת זו של הברית אין אפשרות להיות בדבקות בבורא, בבחינת אברהם המייצג את האמונה, שלא מתוך מחשבה מה יצא לי מזה, אלא מתוך מחשבה פנימית גבוהה של התכללות עם הכלל. מחשבה זו היא הנותנת את הקיום לכל העולם, לכן עד שלא בא אברהם אבינו ולא התבססה האמונה בעולם אין אפשרות לקשר בין הבורא לבריאה”
ב. “אם נצרף גם את העולם הבא שהוא מדרגת חסדים וגם את העולם הזה שהוא מדרגת חכמה, יתפתח המרחב הנפשי של האדם, לקבלת האושר המוחלט”
ג. “על ידי בחינתו של יעקב שלחם בעשיו בכוחו של אברהם, הושרש האושר המוחלט בעולם ובנפש האדם”
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה