שם המאמר: “מנעולא ומפתחא”
חוקי קבלת האושר במרחב הנפשי של האדם
מספר הזוה”ק אודות רבי יוסי (מדרגת נשמה) ורבי חייא (כמעט מדרגת חכמה), שהילכו בדרך והגיעו לבחינת “שדה”, כלומר לנקודת הרגש של עבודה, בו אמר רבי חייא לרבי יוסי, שברא-שית המרומז בבראשית מצביע על ששת הימים המקבלים משבת ולא יתרה מכך, להורות שאין האהבה משתלמת בבת אחת אלא מעט מעט על דרך המדרגה, בבחינת ו”ק דחכמה המקובלים בזמן תיקון, עד שתימלא הסאה מצירוף נקודות העבודה, כלומר על-ידי קניין השכל האלוקי על סדר המדרגה, שבגינו תתבטל הפרסא, אשר תחבר בין השכל האנושי להגיון האלוקי, או אז נגיע לבחינת האהבה השלמה.
סדר זה של השתלמות האהבה מעט מעט על סדר המדרגה, מחייב חוקים עליונים המכתיבים את אופן קבלת האושר והאהבה, בבחינת מנעולא ומפתחא, המתחלקים זה למעלה מזה לבחינת “אברי הנשימה” ו”אברי האכילה” בהתאמה, בבחינת גו”ע ואח”פ של כל זוג בחינות בעולם האצילות (עתיק וא”א ; או”א עיליאין וישסו”ת ; זו”ן הגדולים (יעקב) וזו”ן הקטנים (לאה)).
כאשר מנעולא (כנגד אברי הנשימה – אוויר דחסדים) היא המייצגת את נעילת הג”ר דחכמה המקמצת על האור, בפעולת דחייה של התענוג לסיפוק האישי (יראה – וויתור על הגאווה) כבחינת יעקב. ומפתחא (כנגד אברי האכילה – קבלת ו”ק דחכמה) מייצגת את פתיחת המדרגה, לקבלת התענוג באופן חלקי (ו”ק דחכמה), המושפע מו”ק דבינה, והיות שהתודעה המשפעת חכמה היא חלקית, גם קבלת האור היא חלקית, והיא אופן הקבלה הראוי.
הפרדה זו של המנעולא מהמפתחא, להיותם מחולקים זה למעלה מזה, כחלוקת אברי הנשימה מאברי האכילה, היא לסיבת הקבלה באופן נפרד בכל אחת מן החלוקות של המנעולא ומפתחא, שאם לא כן ונקבל את הבערה הנוצרת משילוב השתיים, בבת אחת בלא ההפרדה המדוברת, הייתה עלולה להיווצר שריפה, שפירושה מצד נפש האדם – קבלת כל האור בבת אחת, היוצרת כאוס נפשי.
ציטוטים
א. “האדם וכל מערכותיו נבנים באופן כזה שיש חלוקה,המתחלת במנעולא, שהיא מניעת התגובה, המאפשרת קבלת האור באופן חלקי, שהרי לא ניתן לקבל את כל האור בבת אחת. וזאת מידת האהבה המקובלת (ו”ק דחכמה) עד גמר תיקון, לכן אין לצפות בזמן תיקון לשלמות האהבה, אולם כן יש לשאוף לזה באופן מתמיד, במניעה וקבלה”
בשיעור זה כהמשך למאמר “מנעולא ומפתחא”, אנו למדים על אופני קבלת התענוג הראויים, ב-ב’ היחסים הראשונים מתוך ה-ג’, שהם: א. עליון ותחתון ב. מהפרטים לכלל ג. מחוסר השלמות לשלמות
יחס של “עליון ותחתון”:
פותח הזוה”ק במילת “בראשית”, המתחלקת לשתי בחינות של ברא-שית, כאשר בר”א מתאר את בחינת החסרון ושי”ת מתאר את זמן היגיעה, כלומר שהחסרון שנברא הוא זמן היגיעה המצויין במספר שש כנגד שית אלפי שני, הטומן בחובו יתרון עצום, המאפשר לנברא להגיע לבחינת האהבה מתוך שיתוף ולא מתוך כפייה, שהרי כל יצירת האהבה איננה כפייתית אלא בחירית.
מסביר הזוה”ק שהמושג “בראשית”, מלבד העניינים הנזכרים, גונז בתוכו סתרים, שעניינם למעלה מכל שכל והבנה.
הקבלה למעלה מן השכל וההבנה האישית, מכונה בשם “אמונה” (כל בחינות המנעולא של למעלה מחזה – אויר דחסדים) הבאה כנגד בחינת עתיקא הקדוש והסתום, שהוא בחינת הנקודה הפנימית והעמוקה שבאדם, הנעתקת מהשגתו, כלומר שאי אפשר לו לידע אותה.
האקסיומה הראשונית מחייבת את השכל המדעי לבוא בתוך גבולות של אמונה, כלומר שכל יצירת חופש או קבלת תענוג מחוייבת לבוא בתוך מסגרות ברורים (פתיחת החכמה במסגרת המנעולא שבבחינת האמונה).
גבולות האמונה של זמן תיקון, שבמסגרתם מקבלים את התענוג, מאפשרים לקבל את בחינת האהבה באופן חלקי, כך שלא יווצר כאוס נפשי (קבלת ג”ר (גדלות) דו”ק של אור חכמה במקום המפתחא – שלמות של אהבה חלקית).
אולם לו תצוייר מציאות בה האדם יצא לחופש של הפקרות בלא גבולות (קבלת ג”ר דג”ר דחכמה), כלומר שיקבל את האהבה השלמה בבת אחת, בלא יצירת מסגרות, הנותנות אפשרות לקבל את בחינת האהבה באופן חלקי על סדר המדרגה.
אם כן נמצא שישנם שתי הבחנות באדם: א. האדם הדתי, הנועל את שכלו במקומות שאין לאל ידו להבינם (ג”ר דג”ר דחכמה – מלכות דצמצום א’) ב. האדם הדתי החוקר, הפותח את שכלו במקומות שיש לאל ידו להבינם (ג”ר דו”ק דחכמה – מלכות דצמצום ב’).
יחס של “מהפרטים לכלל”:
מסביר הזוה”ק, שישנם חמישים, כנגד בינה, להורות שישנם אוצרות שהם בחינת תענוגות עצומים ומרובים, כלומר שאינם דבר מיסטי גרידא, אלא מהווים מציאות של תענוג גם מהפרטים.
האדם מצד עצמו – מחד, אינו יכול לתפוש את הכלל (או”א עילאין), שהוא בחינת האמונה, המתארת את אווירת הנפש, הכוללת עולם שלם של רגשות ואהבות, אולם מאידך כן ניתנה לו האפשרות לעסוק בפרטים, הנקראים מ”ט שערים, שהם בבחינת מדרגת ישסו”ת.
האדם מלבד קבלתו את הכלל כוודאי ראשוני, עליו לעסוק גם בפרטים המגלים אותו, שהרי אין תפישת כלל בלא פרטים, וכדוגמת – חובת לעיסת המאכל בשיניים, כדי להביאו אל הגוף.
פירוש הדברים הוא, שכדי להגיע לאווירת נפש, דהיינו לכלל, יש להשתמש בפרטים בבחינת מ”ט שערים, המחלקים ופורטים את הכלל, שרק באופן הזה ניתן להשיגו.
מקום הפרטים בו ניתן לעסוק, הוא לבדו המקום הנתון לפתיחה וסגירה (בבחינת מנעולא ומפתחא) ולא זולתו, אולם מקום האמונה נשאר נעול באופן תמידי ואיננו נתון לפתיחה (בבחינת נעילת המדרגה).
ציטוטים
א. “אין תהליך של קבלת תענוג אם אין אמון ראשוני (בחינת עתיק ) שמייצר את בחינת “הביחד”, שאחרת קבלת התענוג תבוא לסיפוק האישי”
ב. “תסכים שכל האהבה שאתה יכול לייצר היא בו”ק (בחינת מפתחא) עד גמר תיקון מעט מעט, היות שקבלת האושר מוכרחת לבוא בגבולות אשר שם מתקבל התענוג האמיתי, שאחרת אם ירצה את שלמות התענוג (בחינת ג”ר דג”ר דחכמה) בבת אחת, יגיע להפקרות מוחלטת”
ג. “כשאדם בא לשאול על שימוש בחופש הפרט (שמדמה בעצמו להוריד מלכות דצ”א לפה), עליו לשאול האם הוא רוצה לפעול את פרטיותו עבור עצמו או כאמצעי לשמש את הכלל (הורדת מלכות דצ”ב לפה), שהרי אין חופש לפרט מצד עצמו, אלא רק באופן שמשמש את הכלל”
ד. “במקום של הפרטיות אי אפשר להשתמש באהבה, במקום של ההשפעה שם אפשר להשתמש באהבה, דהיינו שיש ב’ מצבים של שמירה וזכירה, שאם חפצים להגיע לזכירה, המייצגת את הקדשת הפרטיות עבור האהבה (הורדת מלכות דצ”ב לפה), מוכרחים להקדים לה שמירה, המייצגת את מניעת השימוש בפרטיות לצורך עצמי (מלכות דצ”א)”
ה “המקומות בהם השערים נעולים, כגון במצבי הקיום של בחינת האמונה, הניתנים לאדם כתוכנה נפשית, לא ניתנים לשינוי תפישתי, אולם המקומות בהם השערים פתוחים וכגון במצבי השכלול בבחינת האהבה, התלויים באדם עצמו, ניתנים לשינוי תפישתי”
בשיעור זה אנו חותמים את מאמר “מנעולא ומפתחא”, בחלוקת המציאות לשלבי משנה. מסביר הזוה”ק, שעל האדם להקדים את צד האמונה שבו, לצד המדע שבו, המבקש להיות שותף לתהליך הייחוד עם הבורא, מתוך החלטה וחרות ידיעתית , המתחלקת לב’ סוגי ידיעות: א. ידיעה בראש – הנקראת התלבשות של אור בכלי דראש ב. הרגשה בגוף – התלבשות של אור בכלי דגוף הבקשה של האדם להיות שותף, נובעת לסיבת רצונו של הנברא להיות מחובר לבורא, אולם בקשה לשיתוף זה מוגבלת בכמה אופנים שיוסברו כדלהלן:
לנפש האדם ישנם ג’ חלקים:
א. החלק הראשון (כנגד עתיק וא”א) מייצג את החלק של ההכרה העליונה, בו אדם לומד את הדברים בצורה סכמתית, שמחד אין אפשרות לחקור בהם, היות שהם מוגדרים בצורה אקסיומית שאין עליה שאלה. ומאידך ניתנה לו לאדם האפשרות לחקור בדברים שאינם בבחינת הקיום של הוודאי הראשוני, אלא בבחינת השכלול הבא על בסיסו של וודאי זה. וכדוגמא: “קבלת האמונה, לכך שהבריאה היא מורכבת, עניין המבטא אקסיומה שאין עליה שאלה”.
ב. החלק השני (כנגד או”א וישסו”ת) מייצג את החלק התודעתי, המבטא את הרגשת הלב של הידיעה, בו אדם חש עניינים מסויימים המונחים בתודעתו באופן כזה שאינו יכול לשנותם. וכדוגמא: “קבלת האמונה, לכך שישנה לוגיקה של סיבה ותוצאה או שישנה מציאות של בחירה, שאינה ניתנת לשינוי”.
ג. החלק השלישי (כנגד זו”ן הגדולים וזו”ן הקטנים) מייצג את הרגשת הגוף, בו האדם מרגיש עניינים המוכתבים באופן כזה שלא ניתן לשנותם. וכדוגמא: “הרגשת האהבה של הורים לילדיהם או הרגשת החיים של האדם בעולם הזה, שאינה ניתנת לשינוי”
נמצא אם כך, שאדם זה המנסה לחקור בדברים, אשר מחוץ למסגרת הוודאי הראשוני שבבחינת האמונה, יגיע לשבירה.
מסביר הזוה”ק את המושג בראשית, על-ידי חלוקה לשתיים בבחינת בר”א-שי”ת, כאשר המילה בר”א, מתארת את ההבנה שהעולם בנוי באופן הזה, שמן ההכרח לקבלו באמונה. והמילה שי”ת מצביעה על זמן היגיעה, המורה על חוסר שלמותו של הנברא התלוי בבורא, המאפשר לו לנברא, להגיע מחוסר השלמות (בבחינת ו”ק) לשלמות, באופן כזה שכל שלמותו של הנברא תלויה במסגרת המוכתבת מן הבורא הבלתי תלוי. מסביר הזוה”ק שהמושג בר”א מורה על סגירות, כלומר על מקום נעול (כנגד מנעולא – ג”ר דחכמה, שכנגדו שליטת גדלות כלי הקבלה של המלכות) שאיננו ניתן לפתיחה, והמושג שי”ת (שש) מורה על פתיחות, כלומר על יכולתו של הנברא לייצר חופש ולקבל תענוג בבחינת ו”ק דחכמה הבא בתוך מסגרת האמונה (כלומר במסגרת המנעולא).
חוקי קבלת האושר, בבחינת הנעילה והפתיחה המוזכרים, כוללים את האופנים והצורות של הפתיחה והסגירה, של אותם שערים, המציינים את השערת ליבו של האדם בבחינת “כפום מה דאדם משער בליבה”. ישנם שערים הנעולים תדיר וכנגדם ישנם שערים הניתנים לפתיחה, באמצעות מפתח צר, הפותח את המקום הנעילה על-פי אותם רשימות מסויימות של מפתח זה, החקוקות בבחינת “המנעול”. פתיחת השערים, דהיינו אותם ההשערות שבלב האדם, בבחינת “ראשית חכמה יראת ה’” המהווה את ראשית הפתיחה, מותנת בבחינת השי”ת (שש), המציין את היגיעה, המוטלת על האדם.
נמצא שישנם מקומות שבבחינת הקיום המייצג את הוודאי הראשוני, הנשארים נעולים באופן תדירי (בבחינת אמונה – אוויר דחסדים מכוסים), וכנגדם ישנם מקומות שבבחינת השכלול, אותם ניתן לפתוח על-ידי אופני פתיחה מוגדרים. וכדוגמא: “אדם חילוני או כזה אשר מחפש הפקרות, אינו יכול להגיע לשלמות באופן הנ”ל, היות שהשערים להגיע לשלמות באופנים הללו נעולים בפניו, אולם בפני אדם דתי אשר קיבל על עצמו את מסגרת הדת, פתוחים השערים ליצירת חופש וקבלת תענוג במסגרת דתית זו”.
לכן יוצא מן הדברים האמורים, שאין האדם יכול לתקן עצמו ממקומו שלו [מלכות (האני של האדם) - אח"פ במקומם], כלומר ממקום האני שלו, המהווה של מקום הקלקול בו הוא מצוי, אלא עליו לעלות למקום גבוה יותר בבחינת “למעלה מפרסא” (לאני חדש הנקרא עטרת היסוד – בבחינת אח”פ דעלייה) , שהוא מקום המסגרת האמונית-הוודאית המייצגת את הכלל, המבדיל בין קודש לחול בבחינת “מפריס פרסא” , אשר מסגל עבורו את הכוח, להתמודד בפני מכשולות האורבים לו במקומו שלו.
ציטוטים
א. “כדי שהתחתון יוכל להתקשר לבורא, עליו לפתוח את השער הנעול ביגיעה, על-ידי מציאת אותו הפתח עם הרישום המיוחד שבו, המהווה את השער והמבוא של הבריאה להתקשר עם הבורא (קבלת ו”ק אור חכמה)”
ב. “בלי הכנעה לביטול האגו, אי אפשר לעשות הבדלה (שמאל – ראיית הפרטים) וכל שכן המתקה (ימין- הבאת הפרטים לידי כלל), וכמו-כן לא תהיינה המתקה בלי הכנעה המוקדמת, שאחרת כל ההבדלה והתפישה החלוקית תביא את האדם לרצות את הפרטים לצורך האדרה עצמית, לכן עליו לוותר על הפרטיות שלו”
ג. “אי אפשר שלא לקבל אמונה ומנגד לרצות לקבל חכמה, שהרי גם אם נרצה לפתוח את האמונה לא נצליח, כי לא יהיה בחינת “וודאי ראשוני”, אלא הכל יהיה ספק, ואם הכל ספק, אין לנו וודאות שהכל בבחינת “ספק”. סדר זה נובע מכך שאין באפשרותנו להשיג את הבורא, לכן יש צד שמן ההכרח להשאירו בבחינת אמונה”
