יום ראשון, 9 ביוני 2013

הקדמת ספר הזהר - מאמר חכמה דעלמא קיימא עלה

שם המאמר: “חכמה דעלמא קיימא עלה”
בניין המרחב הנפשי של האדם
המאמר פותח בבחינת הראשית, שהיא אותה החכמה (כנגד אריך אנפין המתאחד עם הכתר שהוא עתיק) הבאה מלמעלה בלא סיוע מצד התחתון כבחינת האור והכלי הבאים כאחד.
אותה חכמה המדוברת, היא צורת מציאות עליונה היורדת אל התחתון ממקום סתום אשר איננו מודע אליו, בבחינת “רישא דלא אתיידע”, וכל פעולת התחתון מתחילה מן הצורה בה הוא מגיב למציאות סתומה זו.
כדי שמציאות זו של החכמה תתפשט אל התחתון, צריכה היא לעבור דרך אמצעי קישור בין העליון לתחתון, העונה לשם “תודעה” כחלק מפרצופי אבא ואמא, המתחלקים להכרה (ג”ר דבינה – ראש דגוף דראש) ותודעה (ז”ת דבינה- גוף דגוף דראש).
כדי שתודעה זו תתפשט לתחתון באופן הראוי כדי שנוכל לשכלל באמצעותה, עליה להתבסס ולהתארגן על-פי ההכרה העליונה, התופסת באופן עקיף את הקורה למעלה בחכמה העליונה, היא האור העובר דרך הנתיב (בינה) בבחינת ל”ב נתיבות חכמה, שבגין כך נקראת התודעה בשם ל”ב נתיבות חכמה.
לאחר מכן התודעה שהיא בחינת ז”ת דבינה – גוף דגוף דראש, מתפשטת לגוף שהוא המרחב או האני של האדם (הלב – הים הגדול המתפרד לרצונות קטנים) , בבחינת שישה קצוות (ו”ק – חג”ת נה”י ; בחינת ששת מימדי המרחב).
נמצא אם כן שהתודעה המהווה את מרכז חייו של האדם, דרכה הוא חי, חש ואף חושב, מבוססת על מידת ההשפעה בבחינת החסד הראשון, שבהתפשטותה לגוף התחתון יוצרת את בחינת הלב האמיתי של האדם.

ציטוטים


א. “ההכרה התופסת באופן עקיף את החכמה העליונה, מתפשטת דרך תודעה מקשרת בין ראש לגוף, שבאה לידי המרחב של העולם הזה, אשר בא לידי ביטוי בתוך המקום (הלב) בו האני של האדם נמצא”
ב. “כל רצון אמיתי שחפצים להשתמש בו, יש לקוברו במערת המכפלה, היות שזוהי האמת שיש להניחה במצב הקטנות, כדי שלאחר מכן נוכל להולידה לכשתוכל להתגלות בשלמותה”

בשיעור זה כהמשך למאמר “חכמה דעלמא קיימא עלה”, אנו למדים, על אותה חכמה (כנגד אריך אנפין), הנקראת “ראשית חכמה יראת ה’”, שהיא אותו האור
הבא מן המקור העליון, המשמש כמוחין עליונים, המהווים שורש ראשוני לבניין השלם של האני של האדם.
מסביר הזוה”ק שישנו אמצעי תקשורת בין החכמה העליונה, המהווה את הראשית לכל הדברים, כבורא המוקדם לבריאה, לבין העולם מצד המקום או האני של האדם מצד הנפש.
אותו אמצעי תקשורת עונה לשם “תודעה רוחנית” או “שכל אנושי” (פרצוף ישסו”ת או ו”ק דבינה עליונים), היוצאים מן המוחין העליונים, שהוציאו לחוץ אותה התודעה על-ידי חציית המדרגה (חציית החכמה בבחינת “ברא” שהוציאה את ו”ק העליונים בבחינת “שי”ת”).
שכלו של האדם המיוסד על אותם חוקים עליונים, הוא המוביל אותה החכמה העליונה, דרך התודעה המייצגת אותו הגיון אלוקי רציף, שמהווה את תכנית העבודה דרכה, בונים את בחינת הז”א, שהוא בחינת ששת מימדי המרחב, שמהווים את בחינת הלב או האני של האדם, בבחינת ז’ ימי בראשית עד בחינת המלכות.
נמצא אם כן שהוויתור על הגאווה בבחינת “כיפה”, המצביעה על מוכנתו של הנברא להתכופף לשכל האלוקי ולוותר על שכלו העצמי ככזה העומד בפני עצמו, הוא זה המאפשר לאדם כנברא להגיע אל אותו האושר ולהשיג אותה החכמה העליונה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה