מתוך זוהר וירא עם פירוש הסולם אות תנג':
משום שכל דבר שהוא סתום, הוא
מגלה כל סתום, ולא יבוא מי שהוא מגולה, ויגלה מה שהוא סתום.
האדם נברא בכל רע ושפלות.
כמ"ש, עייר פרא אדם יולד. וכל כליו שבגופו, דהיינו החושים והמידות
ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להדבק בו יתברך, אין
השי"ת בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו כדאים וראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני
הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים
ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.
ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו
היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר, שמידת גילוים גדולה ביותר. עד
שאם היה לו איזה כלי בגופו בלי שום חסרון, נעשה לו עתה כמו דבר מיותר, שאינו משמש
לו כלום. ודומה לכלי עץ וחרס, שכל שחסרונו, דהיינו חקיקתו, גדול יותר, כן מידת קיבולו
וחשיבותו גדולה יותר.
וכזה נוהג ג"כ בעולמות
העליונים, שאין שום גילוי מושפע לעולם, אלא ע"י בחינות סתומות. ולפי שיעור
הסתימות שבמדרגה, כן שיעור הגילויים שבה שמשפעת לעולם. ואם אין בה סתימה, לא תוכל
להשפיע כלום. וזה סוד הו' של שם הויה, שהוא ז"א, שהמוחין שלו הם תמיד בחסדים
מכוסים ונעלמים מהארת חכמה. וע"כ הוא מיועד לגלות גאולה השלימה, כמ"ש,
ו' יוקים לה. כי לפי שיעור הסתימה והכיסוי שבו, כן יהיה לעתיד מידת
גילויו. וה"ת דהויה, הנוקבא, שבה החסדים מתגלים, וכל בחינת גילוי חכמה
שבעולמות רק ממנה באה, ולפי שאין בה סתימה, ע"כ לא תוכל לגלות מה שהוא סתום,
דהיינו הגאולה. ואע"פ שיש סתימות גם בהנוקבא חוץ מזה, עם כל זה אינן מספיקות
לגילוי הגדול הזה של גאולה השלמה, כי לפי גודל הגילוי כן מוכרח להיות מידת הסתימה.
