א.אם תוכל לכתוב על המציאות שיכולה לקרות בה אתה חי בשקר מוחלט ובטוח כי היא האמת ? או שאתה כבר חי באחת כזו...
ב. כתוב סיפור על צל של רכב שדרס צל של אדם וכולם באים להלויה. תאר את הסיטואציה אבל אתה אחד מהנוכחים ולא כמשקיף מהצד תתאר איך אתה חווה את החויה הזו ומה היא גורמת לך להרגיש
מציאות שיכולה לקרות בה אתה חי בשקר מוחלט ובטוח כי היא האמת ? או שאתה כבר חי באחת כזו...
השבמחקכל יום.. אבל כל יום בלי לפספס, באותה שעה, בדיוק מרגיז, עובר אותו אדם עם אותה הבעה מוזרה על הפנים שלו, כאילו תקוע לו שם משהו במחשבה.
אני כבר מחכה לו כל יום, מביט מבעד לחלון המסורג שלי וחושב "אולי היום הוא יפספס". לדעתי הבעה כזו יש רק למי שאינו שפוי בדעתו ובטח זו השעה שמשחררים אותו מהמכון לחקר המשוגעים או משהו דומה.
והאיש מהבנין ממול שכל היום צועק לאלוקים שלו "מטאטא, מטאטא.." 4 פעמים ביום אני צריך לסבול את הצעקות האלה, איזה מן דבר זה 4 פעמים? או 3 או 5, מוזר. אני חושב שהיום זה היום שכבר יעלו עליו ויקחו אותו לאישפוז.
גם השותף הקודם שלי שכל היום היה בוהה במסך המרצד, כל כך מוזר, לא האמנתי שיש כאלו אנשים חסרי תכלית ומינימום של יכולת מחשבה עצמית.
האמת, כשאני מדפדף בזכרוני איני מבין את כל מערכת הזו שסביבי. כבר מגיל קטן, היה את המשוגע מחנות הירקות שהיה קם מוקדם בבוקר וצועק על עוברים ושבים "גברת.. גברת..". המנהלת בבית הספר שהיתה מחפשת להראות את כוחה עלינו החלשים. המפקד בצבא שכל היום דיבר על כמה הוא מוצלח יותר וחזק יותר. כשהשתחררתי היה את המתדלק הזקן שרק מלמל "ככה היה.. פעם עשיתי.."
לפעמים אני יושב עם עצמי ושואל אותו ית' למה לו ליצור כאלו אנשים, כאילו מה התכלית?
אוי.. אני חייב לסיים...! זו עם החלוק הלבן שמחלקת כדורים נכנסת לחדר.
סיפור על צל של רכב שדרס צל של אדם וכולם באים להלויה.
השבמחקיום של שמש הפך אצלי ליום שחור, דודה של הסבתא שלי שכל כך אהבתי הלכה לעולמה בגלל צל של בחור שאת שמחת חייו חשב להמציא מבקבוק של ארק חם.
אני עוד זוכר כשהייתי בחתונה שלה, יום חמישי בערב, היה כל כך מרגש.
אני ועוד כמה "מקורבים" סוחבים את גופתה הקרה והמרקיבה בשמש החמה והקופחת.
לפני כמה דקות דודי יחזקאל הספיד את הדודה וסיפר איך שכולנו היינו מסתופפים בצלה, ואף הזיל דמעה. אך אני יודע שכל כאבו הוא על המזומנים שיפסיקו לזרום לחשבונו.
על בעלה איני מוכן להסתכל ממש, רק בחצי עין אני רואה את פרצופו, ללא שינוי, כאילו דבר לא השתנה. האמת שאיני מתפלא כבר לפני 40 שנה כשעורה החל את דלדולו וקימוטו הוא כבר חשב לעצמו מה מר גורלו שאישתו איננה עמו עוד. הטיפש באמת חשב שיופיה החיצוני ישאר לנצח.
הורי שיחיו שתמיד חינכו אותי שיש קב"ה ששומר ומגן, ופתאום נשארו חסרי מילים מול אחי הקטנים. כמו שנעלם הצל בגלל העדר הגוף, כך נעלמה הדודה, ואיפה הקב"ה עכשיו הם שואלים האומללים הנבוכים!
ואני, תחת מעטה של פנים דואבות שעיצבתי לעצמי, ממלמל "כלום לא עצוב - הכל כרגיל..." של אביתר בנאי, כי אני יודע שאת מה שיש לי עם הסבתא של הדודה - אף צל חולף לא יקח ממני.
סיפור על צל של רכב שדרס צל של אדם וכולם באים להלויה.
השבמחקזה קרה אתמול, היה גשום ואפרורי. הצל של שלומי, החבר הכי טוב שלי - נדרס. פגע בו צל של מכונית כשהוא היה בדרך לפגישת צללים. כשקיבלנו את ההודעה כולנו היינו בשוק. הצל של אמא של שלומי לא הפסיקה לבכות. הנה היא עכשיו, עומדת ומתייפחת על אבדן הצל של בנה. קולה נשבר, עולה ויורד - ככה צללים בוכים. הבכי של הצללים מורכב משני חלקים - עולה ויורד, וקיטועים קיטועים. מסביב הצל של אמא של שלומי, עומדת קבוצה גדולה של צללים במעילים שחורים ארוכים, משפילים מבטים. זה הצל של שלומי, הם קוברים אותו עכשיו, הוא היה אחד החברים הטובים שלי במשך 5 השנים האחרונות. עברנו הרבה ביחד. עכשיו הוא כבר לא כאן. אם הוא לא כאן, אז איפה הוא? איפה זה כאן? הצללים לא מדברים על זה. אם אפתח את הפה לשאול, הם אולי ירביצו לי. למה הם לא אוהבים לדבר על זה? הם אומרים "שלומי, שלומי". אז מי זה שלומי אם עכשיו הוא כבר לא כאן? האם הוא היה כאן פעם?