עולם הצללים

הכרתי פעם אדם משוגע שהיה בטוח שהוא זה הצל שלו. היה הולך ברחוב ובטוח שהוא זה הצל. מעולם הוא לא ראה את גופו, ומתוקף כך גם לא ידע לעמוד את ערכו ,גובהו, קומתו ורוחבו. כל הבחנתו על המציאות היתה רק דרך הצל. לפעמים הצל שכידוע הולך הרבה לפני האדם נתקע בקירות והמשוגע היה צועק היי איזה כאבים . אך באמת גופו כלל לא נפגע אלא רק הצל. ולעיתים גופו היה מקבל מכה חזקה אך המשוגע כלל לא הרגיש כי כזכור את הכל הוא מדד דרך צלו. האדם המשיך את חייו ולאט לאט קבע לעצמו מערכת כללים שנבנו רק על בסיס המחשבה של מה טוב ומה מזיק לצל כי רק אותו הוא הכיר. בנו של אותו משוגע השתגע יותר התחבר חזק אל הצל ואז בכלל את העולם סביבו התחיל לבחון להבין ולהכיר דרך הצללים ובמקום לגור בבית הוא היה גר בצל של בית במקום להתחתן עם אשה הוא התחתן רק עם הצל שלה. כאשר רצה להרגיש אהבה או הנאה במציאות הרגיש רק הנאות הבאות מחיבור בין צללים כי רק צללים הוא הכיר כמה התאכזב אותו בן של המשוגע כאשר ראה כי אין בעולם כל סיפוק והוא מלא תסכולים ויסורין ומאין הגיע ל המחשבה הזו? מתוך הבטה עמוקה בעולם הצללים בו הוא חי ורואה כל הזמן סביבו צללים המתוסכלים כי למשל כאשר רוצים להתחבר מתחברים הצללים אך הגופים כלל לא הגיעו לחיבור אך כיון שראו שהצללים התחברו היו בטוחים שזה החיבור המדובר לאט לאט נשכח מכולם כי יש מציאות מעבר לצללים והיה ברור שהצל הוא המציאות.
 סבו של המשוגע שהיה נורמלי הסתכל על צאצאיו מלמעלה וצחק,  הרי הגוף זז ולא הצל איך הם לא רואים את הטעויות שלהם ואז ישב וחשב אותו סבא מה הטעויות שלהם?
                 א. הם אינם מבינים כי הגוף זז ולא הצל.
                 ב. אין שום הרגש אמיתי בצל אלא רק בגוף עצמו.
 מה אתה אומר איזה עוד טעיות יש להם בתפיסה?